יוסי בורדוביץ, רשות הטבע והגנים
היישוב הנוצרי בדרום הר חברון בתקופה הביזאנטית לאור החפירות בחורבת יתיר
עבודת דוקטורט, בהנחיית פרופ' חנן אשל ז"ל, אוניברסיטת בר אילן
ההתרחשויות ההיסטוריות בדרום הר חברון בתקופה הביזאנטית אינן ברורות כל צורכן. בשנות השמונים זכה הישוב היהודי בדרום הר חברון למספר מחקרים חשובים. מחקרו של דוד עמית הינו הפרסום האחרון בנושא. המחקרים הללו דנו בהיבטים הנוגעים להיסטוריה של הישוב היהודי לאחר מרד בר כוכבא. אולם ההיבטים של הישוב הנוצרי באזור זה בתקופה הביזאנטית, טרם זכו לתשומת לב החוקרים.
בין השנים 1995 ל-1999 התנהלו בחורבת יתיר חמש עונות חפירה ארכאולוגית בראשות פרופ' חנן אשל, פרופ' ג'ודי מגנס ואלי שנהב. חפירות אלו נערכו מטעם אוניברסיטת בר-אילן, וזכיתי להשתתף בהם החל מהעונה הראשונה כתלמיד ארכיאולוגיה במחלקה ללימודי ארץ ישראל וכן החל משנת 1996 כמנהל שטח.
בחפירות בחורבת יתיר נחשפו שתי כנסיות המתווספות לאלו המוכרות לנו בדרום הר חברון ובסביבתו הקרובה, כדוגמת ענים עילית, כרמל (חורבת אל-כרמיל), חורבת קריות שבצפונה של בקעת ערד, אבו חוף. רובן של כנסיות אלו לא זכו לחפירה ולפרסום מדעי.
שרידי המבנים אשר בחורבת יתיר פרוסים על המדרון המזרחי של הגבעה ויוצרים ישוב שצורתו כחצי סהר. ראש הגבעה והמדרון המערבי לא היו מיושבים בתקופה הביזנטית ובימי הביניים. המבנים מימי הביניים עומדים על פני השטח ויש בהם אבנים בשימוש משני שנלקחו ממבנים קדומים יותר, רובם מן התקופה הביזנטית.
בצפון האתר בולטות מערות מגורים רבות בעלות כניסה מסודרת עם גרמי מדרגות ושער וכן חצרות מגודרים. באחת המערות הותקן משקוף גדול ממדים ומסותת היטב, בעל עיטורים גיאומטריים אשר מחציתו האחת נתגלה בתוך המערה ומחציתו השנייה מחוצה לה בשימוש משני.
במהלך חמש עונות החפירה שנערכו בחורבת יתיר, נחפרו ארבעה שטחי חפירה: שטח A, בראש הגבעה; שטח B, במדרון המזרחי; שטח C, מדרום לאתר ושטח D, בראש המדרון הצפוני.
בשטח A לא נתגלו שרידים משמעותיים.
שטח B: החפירות בשטח זה התמקדו במבנה מלבני, הבנוי כולו מאבן, שזוהה בעבר על ידי צבי אילן כבית כנסת. לאחר החפירות הוכח שהמבנה הנ"ל שימש כמסגד.
שטח C: בצדו הדרומי של התל, נחפרה כנסיה של מנזר בעלת מבנה בסיליקאלי המעוטרת בפסיפס עם סמלים מאגיים. גודלה של הכנסייה הוא 24 X 13 מטר. באולם התווך שתי שורות עמודים, שישה בכל אחד. העמודים עמדו על פדיסטלים שהונחו על מסד אבן (סטילובט) מרובע שבלט סנטימטרים בודדים מעל הפסיפס. העמודים נתגלו חלקם שוכבים על פני השטח, חלקם על גבי הפסיפס ואחדים מהם בשימוש משני משולבים בקירות מאוחרים של חדרים שניבנו בשטח הכנסייה. מתוך שניים עשר הפדיסטלים נתגלו חמישה, כולם שונים בצורתם זה מזה. בשלושה פדיסטלים העמודים עמדו על בסיס עגול, פדיסטל אחד היינו בעל בסיס של שבע צלעות ואחד על בסיס מתומן. בין שרידים נתגלו שש כותרות משני טיפוסים שונים. שני כותרות קוניות כבדות מכוסות טייח לבן שהסתיר צלבים מלטזיים שנחקקו על הכותרות וכן ארבע כותרות נבטיות המתוארכות למאה הראשונה לספירה. עושה רושם שכותרות אלו מקורם במבנה גדול שנבנה במאה הראשונה לספירה, והם שולבו בכנסייה הביזאנטית בשימוש משני.
רצפת הפסיפס נחשפה בכל הכנסייה, פרט לסטרא הדרומית. בפינה הצפון מערבית של אולם התווך ישנה גומה ברצפת הפסיפס שנועדה להנחת כד מים, ככל הנראה לשטיפת רגליהם של הנכנסים לכנסייה. גומה דומה נתגלתה ברצפת הפסיפס של בית הכנסת בחורבת סוסיא הסמוכה. באזור המזרחי של הקיר הדרומי של הכנסייה ישנו ספסל מטויח אשר יתכן ושימש כספסל למצורעים.
בסיטראות, רצפת הפסיפס הנה רצפה פשוטה המעוטרת ב"עקבות ציפורים", ואילו רצפת הפסיפס באפסיס של הכנסייה עוטרה בעיטור גיאומטרי של מעוינים ועיגולים.
באולם התווך ניתן להבחין בשני שלבים ברצפת הפסיפס. השלב הקדום נעשה בקפדנות, והיה מעוטר בדגם הידוע של שריגי גפן היוצרים מדליונים ובהם ציפורים וחיות.
השלב המאוחר מחולק ל 23 רצועות אופקיות, המכילות סמלים מאגיים. במרכז הפסיפס יש צלב גדול, ומתחתיו כתובת בשפה היוונית בת 12 שורות. להלן נוסח הכתובת מתורגם לעברית:
"הושלמה העבודה בחודש מרס באינדיקציה השישית בשנת 526 למניין העיר לרווחתו ולישועתו של הקדוש ביותר תומס ראש המנזר (כל העבודה) נעשתה במו ידי שלי אני זכריה בן ישי הקבלן עבד האל".
לאחר גילויה תוארכה כתובת זו על ידי לאה די סגני לפי מניין פרובינקיה ערביה, ומכאן כי העיר למניינה מתייחסת הכתובת היא חלוצה, ותיארוך הכתובת הוא 632-631 לספירה.
כעבור שנתיים נתגלתה באטריום הכנסייה כתובת נוספת, בת שש שורות ביוונית וזה תרגומה:
"בזמנו של מכבד האל יוחנן בן זכריה הדיאקון וראש המנזר, נעשתה כל העבודה של הפסיפס והקישוטים של מקום קדוש זה בחודש מאי, באינדיקציה התשיעית, בשנת 483 למניין העיר".
גילויה של כתובת האטריום הביאה את די סגני לחישוב מחודש של תיארוך הכתובות. אפשר שהשלב הראשון של הפסיפס בכנסייה הונח בשנת 588 – 589 לספירה והשלב השני בשנת 631 – 632 לספירה. אולם, לאחר גילוי כתובת האטריום, ניתן להניח שהכנסייה נבנתה בשנת 682 לספירה ושופצה בשנת 725 לספירה.
שטח D: בראש המדרון המזרחי, נחפרו חלקים מכנסייה נוספת, בסיליקה ביזאנטית. כנסיה זו, אשר מצב השתמרותה פחות טוב מזו שנתגלתה בשטח C, הייתה ככל הנראה גדולה ומפוארת הרבה יותר מהראשונה. כיוונה של הכנסייה סוטה מהמזרח בכ- 45º לכיוון דרום. אפשר שהסיבה לכך היא מערה טבעית הנמצאת מתחת לשרידי הכנסייה. בכוך במערה נמצא שלד של אישה צעירה. בסמוך לשלד נמצא נר מקורצף, המתוארך לתקופה שבין אמצע המאה ועד למרד בר-כוכבא. היות ולא מדובר במערת קבורה מסודרת, יתכן והשרידים שייכים לפליטה שמצאה את מותה במערה באחד משני המרידות (מרד החורבן או מרד בר כוכבא) שמרדו היהודים באימפריה הרומית. דומה ששרידי הנערה נתגלו על ידי מקימי הכנסייה, שקדשו את שרידיה והקימו את הכנסייה על קיברה. האפסיס של הכנסייה נבנה מעל למדרון והוא נסחף ולא שרד, כך שאין ביכולתנו לקבוע מה היה אורכה של הכנסייה אך ברור שאורכו של אולם התווך היה יותר מ- 12 מטר, רוחבו של אולם הכניסה היה 12.5 מטר ורוחב הסיטראות היה 2 מטר. הסטילובטים שחוצים את כל אורכו של אולם התווך הם מסדי אבן מסיבים במיוחד עליהם הונחו הפדיסטלים אשר נשאו את העמודים.
בכנסייה נתגלו כותרות משלושה טיפוסים שונים. הטיפוס הראשון היינו שני כותרות של אומנה מסוג שלא מוכר בארץ ישראל. בקיר של חדר שנבנה בשטח שמדרום לכנסיה לאחר התקופה הביזנטית, נתגלתה כותרת שארבעת צדדיה עוטרו בדגם דמוי קונכייה. לא מוכרות לנו כותרות דומות. הטיפוס השלישי והאחרון שנתגלה הוא כותרת בסגנון קורינטי שנחשפה בקונסטרוקציה שבפתח בור מים מאוחר שנחפר בנרטקס הכנסייה.
שטח הכנסייה היה מרוצף בפסיפס מפואר ממנו שרדו חלקים בודדים ורובו נפגע בצורה מכוונת ככל הנראה בתקופה הערבית הקדומה, והוחלף בחלקים מסוימים בפסיפס גס בצבע לבן. מהפסיפס המקורי שרדו רק חלק מהריצוף של הסיטרא הדרומית אשר הייתה מעוטרת בדגמי מעוינים, רצועה קצרה מהגל הרץ והמיאנדרים שהיוו מסגרת לשטיח המרכזי באולם התווך, וכן עיט העומד בפינה הצפון מערבית של אולם התווך כשגופו פונה צפונה וראשו דרומה והוא מביט אל מרכז אולם התווך, כלומר אל הכניסה לכנסייה. ניתן להניח שעיט נוסף עיטר את הפינה הדרום מערבית של אולם תווך כשגופו פונה דרומה וראשו צפונה ואף הוא הביט אל מרכז אולם התווך. מול הכניסה מהנרטקס, בסיטרא הדרומית, נמצאה ברצפת הפסיפס כתובת בשפה היוונית בת ארבע שורות, אשר ותרגומה לעברית הוא כדלקמן:
"בימי הבישוף הקדוש ביותר תיאודורוס וסביניו הפרסביטרוס נעשתה כל העבודה של הפסיפס [בידי] אבסודו[ ] ויוחנן וירמיהו באינדיקציה ה 14".
הבישוף תאודורוס, וסבינו הפרסביטרוס אינם מוכרים ולפיכך אין אפשרות לתארך את הכתובת.
המחקר המקיף הראשון שנעשה על הנצרות בדרום יהודה, נערך על ידי אנדראס אווריסטוס מאדר בין השנים 1911 ל-1914, בסיפרו העוסק בבאסיליקות בדרום יהודה. בהקדמה לספרו ציין מאדר, את חוסר התיאום בין הממצא בשטח לתיאור של אוסביוס שמנה באזור רק שני כפרים נוצרים (יתיר וענים). במחקרו מנה מאדר באזור דרום הר חברון וסביבתו כ-30 כנסיות באסיליקאליות, מ'חורבת טוס' בצפון ועד כסייפה בדרום. מלבד התיאורים של השרידים, הציג מאדר תוכניות של חמש כנסיות בדרום הר חברון. חלק מהזיהויים של מאדר מסתמכים על תיאוריו של ויקטור גרן.
סקר ארכיאולוגי בדרום הר חברון נערך בשנת תשכ"ח (1968) במסגרת סקר יהודה, שומרון וגולן בראשות משה כוכבי. בפרסום הסקר ציין כוכבי את העלייה הרבה במספר הישובים בתקופה הביזאנטית. כוכבי ציין שהכפרים שבדרומא, "עדיין לא הושחתו על ידי הבנייה המודרנית". במסגרת הסקר זיהה כוכבי שש-עשרה כנסיות בהר חברון, עשר מהם בדרום הר חברון.
הריכוז הגדול ביותר של מידע על כפרים נוצרים בארץ ישראל, נאסף על ידי האב בלרמינו באגאטי. באגאטי סייר לאורכה ורוחבה של ארץ ישראל ופרסם את מחקריו על כפרים נוצריים קדומים בגליל, בשומרון, ביהודה ובנגב, בין שנת 1971 לשנת 1983.
מעבר לאתרים הנוצרים שמונו על ידי מאדר, אשר לא דייק בכל הזיהויים, ואלו שנמנו על ידי כוכבי ובאגאטי, ישנו את אתר חורבת אבו חוף, הסמוך לחורבת רימון ונחפר על ידי דוד אלון. אתר זה, בו זוהו שלוש כנסיות אשר שניים מהם נחפרו, לא זכה עד כה לפרסום מדעי. אתרים נוספים נחשפים כל העת בחפירות הצלה על תוואי גדר ההפרדה. בעבודה זו נמנו האתרים הנוצרים המוכרים לנו מדרום הר חברון, מדבר זיף וצפון הנגב, כולל תיקונים לאתרים שנחשבו בעבר נוצרים והתבררו כבעלי אופי אחר (ראה טבלה ומפה בסוף פרק ד').
החפירות בחורבת יתיר, וחשיפת שתי כנסיות שנבנו באתר מתווספות לכנסיות הרבות המוכרות לנו מדרום הר חברון ובסביבתו הקרובה. אופיה של כנסיית המנזר בחורבת יתיר, יחד עם הצורך של אוסביוס להדגיש את נוצריותה של יתיר, ממצא הכתובות בסורית ארץ ישראלית שנתגלו בדרום הר חברון וצפון הנגב והתעודה מהגניזה הקהירית שפורסמה על ידי מ"ע פרידמן המכונה "מעשה גדול", מחזקות את הגישה לפיה חיו בדרום הר חברון קהילות נוצריות בעלות מאפיינים מיוחדים שככל הנראה לא היו שייכות לממסד הכנסייתי הרגיל.
בעבודה זו ניסיתי להצביע על הפרטים המעטים שניתן לדלות על נוצרים אלו על סמך הממצאים הארכיאולוגים שנמצאו ביתיר ובישובים נוספים בדרום הר חברון.
© מאי 2020
מרכז יסלזון לחקר תולדות ישראל לאור האפיגרפיה 